תחושת החמצה או "מה היה קורה אם…?"
איך לשחרר את תחושת ההחמצה והחרטה ?
רונית (שם בדוי) הייתה עסוקה כל הזמן בלערוך בדיקות מה היא החמיצה. היא הגיעה אלי לקליניקה מלאת קיטור והייתה חייבת לפרוק אותו, "אני עייפה כבר" אמרה לי בקול רם אך נסדק ודמעות בעיניים, "כל הזמן אני מחמיצה דברים, מה אני עושה לא נכון?"
כשמדברים איתי על החמצה עולה לי בראש תמונה של סבתא שלי ז"ל מכינה צנצנות חמוצים – מלפפונים עם שמיר במלח, עגבניות ירוקות ואף צנצנת גדולה של כרוב וגזר כבושים עם קימל. לדעתי זאת תחושת ההחמצה היחידה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.
לעומת זאת כשמתכוונים בהחמצה לפספוס של הזדמנויות, כמו רונית, אני יכולה לחוש טעם חמוץ מריר על קצה לשוני, זהו טעם החרטה שחווית ההחמצה מעוררת ובד"כ נלווים לכך הלקאה עצמית ותחושת כישלון.
רונית מתעקשת לפרוס לפני את כל החרטות שלה, פניה מביעים את הכאב שהיא חווה, קולה נשבר מדי פעם והיא נאנחת ביאוש. אני עוצרת אותה ומפנה אותה להתבונן בהרגל הזה שהיא פיתחה למה זה גורם לה ובעיקר מה זה מונע ממנה. אני שואלת אותה, בין השאר, כשתפסיקי להיות עסוקה בלהתחרט מה תרצי לעשות עם הזמן שיתפנה לך? היא מביטה מי מבולבלת "אני לא יודעת" פלטה בתימהון.
זה מזכיר לי ימים בעבר בהם גם אני חטאתי בלהסתכל לאחור ולבדוק מה החמצתי, פעמים הייתי מתחרטת על אמירות, החלטות או פעולות שעשיתי שלדעתי גרמו לי להחמיץ הזדמנויות וכך הייתי נקלעת למחשבות טורדניות של "מה יכלתי לעשות אחרת" בטוחה שאז הכל היה שונה לטובה.
קורה לכם לפעמים שאתם חושבים: "חבל ש…" או "אולי צריך היה לבחור ב…" או "אם הייתי … אז…"?
לפעמים אלו דברים קטנים ולפעמים קצת יותר משמעותיים כמו- "למה הלכתי ללימודים לתואר הזה דווקא ולא בתחום אחר", "למה לקחתי את המשרה הזו ולא אחרת?" שלא לדבר על בחירות בזוגיות, בזמן הנכון להכנס להריון וכו'.
העניין הוא שאנחנו לרוב מוצאים את עצמנו מתעכבים בגלל מחשבות ה"למה עשיתי כך ולא אחרת" ובודקים לעצמנו מה היה קורה אם הבחירה הייתה שונה. בד"כ במצב כזה אנחנו לא מבינים כי בעצם מה שאנחנו עושים זה לפנטז– אנו רותמים את כוח דמיוננו ומחשבתנו ומפנטזים על ה"מה אם …." בטוחים שאם היינו פועלים לפי התסריט האלטרנטיבי היינו מצליחים מאוד ומאושרים.
אז זהו, שלא!
גם אם בדיעבד הייתה טעות מבחינתך בעצם החרטה על מה שהיה זוהי טעות נוספת, כפי שברוך שפינוזה היטיב לתאר "חרטה היא שגיאה שנייה".
למה הכוונה?
כשאנחנו עושים כך, כמו רונית למשל , בעצם אנחנו מחמיצים שוב כי אנחנו עסוקים בדברים שקרו ולא ניתן לשנות, זה מערפל לנו את ההווה ומונע מאיתנו להיות מכוונים למה נכון ואפשר לעשות נכון להיום.
בזמן שאנחנו תקועים בעבר ההווה שלנו מוחמץ, אם נמשיך כך אז נפספס את החיים, מה גם שפעמים רבות ההחלטות שהובילו אתכם כביכול להחמצות היו נכונות עבורכם באותו רגע נתון.
אז מה דעתכם להשאיר את ההחמצה רק לירקות ולהשתמש בכוח דמיוננו ומחשבתנו באיך להנות מההווה שלנו?
רוצים לדעת מה עושים תכלס כדי להפסיק את תחושת ההחמצה?
אני ממליצה על הדרך שלי:
כשעולה מחשבה על החמצה יש לשאול את השאלות הבאות :
- האם עיסוק זה ב"איך טעיתי" ו"מה היה אם" מועיל לי ?
- האם ידוע לי, מעבר לכל ספק, שאם הייתי עושה אחרת מצבי היה שונה משמעותי ולא הייתה תחושת החמצה ?
הסבר – ההחמצה היא רק בראש שלך וכך גם הפנטזיה של "מה היה קורה אם" , כי מי אמר שאם ההחלטה/ אמירה/ פעולה הייתה אחרת זה היה הדבר הנכון? אולי ההחלטה האחרת הייתה נחשבת בעיניך בדיעבד גם כהחמצה? יש לך אפשרות בכלל לדעת?
- האם אני רוצה להמשיך לחיות בעבר ולפספס את ההזדמנויות בהווה?
חשוב- העניין של תחושת ההחמצה הוא למעשה בשליטתנו- המשמעות שאנחנו יוצקים לדברים או לחוויות שלנו. זה לא אומר בהכרח שהחמצנו! החיים שלנו מתרחשים בהווה, עיסוק מיותר ב"מה היה אם" גורם לנו להתעסק עם העבר ובינתיים לפספס את ההווה.
- מה הרווחתי בעצם "בהחמצה" ?
שאלה זו אולי גורמת לך להרמת גבות ולחשוב שנפלה פה טעות, אך לא-
למעשה אני מכוונת אותך לעשות היפוך מבט על חווית ההחמצה, כלומר- לבחון מה הרווחת באותה "החמצה" .
נשמע קצת טריקי? אולי, אבל אפשרי. לדוגמא – אם למדת תואר ראשון במקצוע שאין לך מה לעשות איתו היום יש לבחון מה זה כן נתן לך- אולי פיתחת כישורים מסויימים שכן משמשים אותך היום בתחום כלשהו בחיים? אולי שם הכרת חברים לחיים? אולי זה אפשר לך משהו חשוב אחר?
תמיד אפשר למצוא את הנקודות החיוביות בכל דבר ופה צריך להיות המיקוד שלנו.
הרעיון הוא שבכל דרך שאנו עוברים יכולים להיות אבנים , אנחנו יכולים להתקל באבנים וליילל או להתקל בהם ולשים לב אליהן ולראות כמה הן יפות, הכל תלוי לאן לתשומת הלב שלנו הולכת.
אצל חלק מהאנשים עבודה עם שאלות אלו תצליח לגמול מההרגל של החרטה. עם זאת, לפעמים יש צורך לעשות עבודה עמוקה יותר כי התחושה של ההחמצה מגיעה ממקומות עמוקים יותר ומושרשת בנו ולא נובעת רק מהרגל. במקרה הזה בקליניקה אנו עושים עבודה בטכניקות שונות על מנת להגיע לשורש ולעקור אותו.
רונית עברה תהליך כזה שחשף את השורש העמוק שהיה טמון בלא מודע שלה וגרם לה להתנהגות החוסמת והמכבידה הזאת.
במפגש המסכם שלנו רונית הביעה את תחושת הקלילות שלה עכשיו כשהיא נפטרה מהמשא הזה שסחבה כל חייה. היא סיפרה בחיוך גדול שהיא גילתה להפתעתה שזה פתר לה גם בעייה מאוד גדולה שהייתה לה בקבלת החלטות.
אני הבחנתי שבנוסף לכך שפת הגוף שלה השתנתה- רונית נהייתה זקופה יותר, בטוחה, קלילה יותר בהתנהלות שלה, האינטונציה שלה משדרת שמחת חיים ותקווה, הרגשתי את השמחה שלה חודרת לתוכי וחייכתי אליה.
מה דעתך? אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד
* הסיפור של "רונית" המוצג פה אושר להצגה
Next Post
