תעצרו את הזמן, אני רוצה לרדת!

היא נכנסה לקליניקה בצעדים מהירים ונחושים, התיישבה על הכורסא ונאנחה

התיישבתי מולה וכאילו בזה נורתה יריית פתיחה, ג. פצחה במונולוג רווי כעס, בשצף קצף, במהירות של מכונת ירייה …"לא מסתדרת עם הזמן הזה….  24 שעות זה ממש לא מספיק לי…צריכה להספיק את…. וגם…וגם…ואין לי מושג איך כולם עושים את זה. נראה לי שכולם מצליחים לנצל את הזמן כל כך טוב ואני לא מבינה מה הסוד שלהם. אני לפעמים רוצה מאוד רק לנוח… כן, לנוח! זו דרישה מוגזמת? אבל לא, אני צריכה להספיק הכל ומרגישה שכבר הגעתי לאפיסת כוחות… לפעמים אני חושבת שאם רק היה אפשר ללחוץ על כפתור ולעצור את הזמן ולנוח הכל היה שונה …"

אמרתי: "נשמע שאת דורשת מעצמך להספיק הכל בזמן קצר, בנוסף, את מלקה את עצמך על מה שאת לא מספיקה וכבונוס את משווה את עצמך לאחרים כדי לגרום לעצמך להרגיש פחות מצליחה. האם הבנתי אותך נכון?"

"בדיוק, לא יכלתי להגדיר את זה טוב יותר בעצמי". ענתה ברצינות רבה.
"אני רוצה להקריא לך משהו קצר, מה את אומרת, אפשר לנצל את הזמן לזה?" שאלתי מחייכת.
"בוודאי, יש לי שעה שלמה איתך", ענתה והרשתה לחיוך קטן להתגנב ולהרים את זוויות שפתיה.

אני לוקחת את הספר "אליס בארץ הפלאות", בוחרת עמוד מסויים ומקריאה:

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה אליס, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני", אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז.  "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

(לואיס קרול מתוך הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות")

ג. פרצה בצחוק ואמרה "ממש כך, כל כך רוצה לנצל אותו! ממש לא יפה מצידי, אני בכלל לא אדם נצלן".

 לנצל את הזמן או לא? זאת השאלה

אני מניחה שאתם מכירים סיטואציות, ימים או תקופות כאלה שאתם חוויתם בעצמכם, שהזמן לא מספיק ואתם צריכים רגע לנוח מהמרוץ המטורף הזה.

ואני שואלת: מי אמר שצריך לנצל את הזמן?

אנחנו חיים בתקופה עמוסה עם דרישות וציפיות מרובות מצד אחרים ומצד עצמנו להספיק ולהצליח.

כל הזמן מדברים על ניהול זמן נכון, שזה אומר- לנהל את הזמן ולא לתת לזמן לנהל אותנו. זה נושא חשוב, יחד עם זאת אני לא אדבר כאן על ניהול זמן, יש באינטרנט המון חומר בנושא, אם תרצו, כולל מטריצות ומודלים יישומיים.

כן חשוב לי להתייחס, למה שהמרוץ הזה עושה לנו בפן הרגשי והפיזי- כל הסטרס הזה יוצר אצלנו הר געש מסוכן והרסני, משפיע עלינו פיזית ונפשית, כמו מה שקרה ל- ג.

הבעייה מתחילה כשאנחנו מכניסים את עצמנו למקום שבו הציפיות גדולות ממה שאנחנו יכולים לבצע בפועל.

תזכרו תמיד כי גם האדם הכי מוכשר בעולם מוגבל בכמות הדברים שהוא יכול להספיק ביום. הי, גם את רומא לא בנו ביום אחד (:

ישנן תקופות בחיים בהם מתעורר הצורך להתנהל בקצב שונה, להאט, לנוח. זה יכול להיות צורך פנימי לא מוסבר שאנו חשים של האטה והתבוננות פנימה כחלק מההתפתחות הרוחנית שלנו. לפעמים זה נובע מארועי חיים קשים שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתפנות אליהם כמו- אחרי אובדן של אדם אהוב, גירושין, התמודדויות עם בעיות פריון, פיטורין או אחרים. באופן פרדוקסלי אנחנו משקיעים את עצמנו יותר בעשייה, לרוב כדי להדחיק את הקושי, אך הצורך הפנימי עדיין שם זועק למנוחה וריפוי.

לפעמים לקחת פסק זמן כזה, ״להתבטל״ כמה ימים ורק לקרוא או לראות סרטים ואולי לצאת לטבע יכול לחולל פלאים.

אז למה אנחנו לא עושים את זה?

1. כי לימדנו את עצמנו שמי שעושה כאלה דברים הוא בטלן?
2. כי התרגלנו להרגיש אשמים כשאנחנו לא מספיקים ה כ  ל ?
3. כי אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ומפחדים להגיע אחרונים ל"קו הסיום"?
4. כי יש לנו פחד ממה יהיה מחר?
5. כל התשובות נכונות?

יש אנשים שנהיים חולים על מנת לאפשר לעצמם להאט את הקצב – צינון, כאב ראש או אפילו נקע או שבר. הצורך להצדיק את המנוחה הזו שלא תחשב חלילה בטלה, בעצם לא מאפשרת לנו לעשות זאת נכון.

גם לי זה קרה, בפעם האחרונה שלא הייתי קשובה לצורך שלי במנוחה מהמרוץ, נקעתי את הרגל ועם זאת לא הקשבתי לעצמי והמשכתי באותו קצב ואז הגוף שלי "סידר" לי מיגרנה ארבעה ימים כדי שלא תהיה לי ברירה וכמובן תהיה לי סיבה מאוד טובה לנוח… רק כשהבנתי מה זה אומר חלפה המיגרנה.

אני נוטה לחשוב שאם הייתי נחה ארבעה ימים ללא נקע או מיגרנה הייתי נהנת קצת יותר….

 אז מה עושים?

כשתקופה כזו מגיעה אלי אני מקבלת אותה, מורידה הילוך ומאפשרת לעצמי להתנהל בקצב אחר מבלי לשפוט את עצמי או לחשוש מהצטברות עבודה שתחכה לי שם כשאחזור לקצב רגיל.

מנסיוני, זה דורש תרגול אך בהחלט אפשרי.

תאפשרו לעצמכם לקחת את הזמן ולנוח ולהרגיש טוב עם זה.

להתבונן במה הספקתם עד כה ולהיות מרוצים מעצמכם.

תעשו את זה ואולי תופתעו לגלות שבעצם האפשור הזה, כשתחזרו לעשייה, ההספק שלכם יגדל וכך גם הסיפוק.

אולי במקום לנצל את הזמן נשתמש בו בצורה שהכי נכונה עבורנו, נשמור איתו על יחסים טובים ואז הוא יהיה נחמד אלינו בחזרה (:

מה אתם חושבים?