שאני אלך לטיפול? נראה לך?

היא פתחה את הדלת בהיסוס, תחילה רק הראש שלה הציץ במרווח שנוצר, כאילו היא בוחנת שהמקום בטוח והגוף שלה מוכן לבריחה.

חייכתי אליה, עכשיו הדלת נפתחה לרווחה והגוף הצטרף לראש המעוטר בתלתלי נחושת בוהקים, חיוך מבויש האיר את פניה. היא סגרה את הדלת מאחוריה בזהירות ובזמן שניגשה לכורסא אמרה בלחש "אני לא רגילה לעשות דברים כאלה".

לחשתי בחזרה בסקרנות "מה אלו הדברים האלה?" היא צחקה ומשהו קצת השתחרר בה.

"אף פעם לא הלכתי ל…נו, את יודעת לטיפול, תמיד חשבתי שאני לא מהאנשים האלה".

"האנשים האלה?" שאלתי "את מתכוונת לסוג מסויים?"

"כן, אני לא מאמינה שהגעתי למקום הזה, תמיד חשבתי שמי שהולך לטיפול זה רק מסכנים שלא מספיק חזקים לעזור לעצמם". היא נשכה את שפתה התחתונה ובהתה בי בעיניים מלאות בושה.

"והנה את פה, אז מה השתנה?"

"הבנתי שאני צריכה עזרה מקצועית", אני לא רואה איך אני יכולה להמשיך כך, אני ממש סובלת ושום דבר לא עוזר לי. אף אחד גם לא מבין אותי ומה עובר עלי, כולם רק נותנים לי עצות שלא עוזרות בכלל כמו – את צריכה להרגע- נו, באמת, אני לא יודעת שאני צריכה להרגע?"  עכשיו כעס וחוסר אונים התגנבו לקולה.

"בואי תספרי לי מה כואב לך" ביקשתי

"נו,  זהו בדיוק! אני לא יודעת להגיד לך מה יש לי…. נראה לי שהראש שלי מתפזר לגמרי, מעיקים עלי המון דברים, אני מרגישה שאני נלחמת בהמון חזיתות… לא ישנה טוב בכלל, הפתיל שלי ממש התקצר. לפעמים חושבת שהכל חסר טעם ויש פעמים שמרגישה לחץ נוראי כאילו אני בנפילה חופשית ואין לי במה לתפוס כדי להציל את עצמי. שתיקה השתררה לרגע בחדר ואז אמרה ביאוש "ואני בכלל לא יודעת להגיד לך מה התחיל את כל זה."

במפגש הזה ולאורך המפגשים הבאים בעדינות ובסקרנות פרמנו את הפלונטר הרגשי הזה. גילינו, בין השאר, את הגורמים שהביאו לקושי וסערת הנפש שלה .

מפעם לפעם אפשרה לעצמה באומץ ובכנות להפגש עם "השדים" הפנימיים שלה ולגלות ש"השד לא נורא כל כך". בכל מפגש פגשה את עצמה בדרך אחרת והבינה כי אף פעם לא באמת הכירה את עצמה ושהיא "דווקא אחל'ה בת אדם" כדבריה.

היו דמעות, היו שתיקות, רגעים של כנות מרפאת, רגשות שנתנו לעצמם דרור. היו רגעים מכוננים ומחזקים, היו תובנות מפתיעות והיה גם הומור ורגעים של צחוק משחרר.

לקראת סיום התהליך, כשליוויתי אותה ליציאה אמרה לי בשקט: "את יודעת מירי, מה שעברתי אצלך בכלל לא דומה למה שחשבתי שיהיה. והכי עצוב בעיני זה שחיכיתי כל כך הרבה זמן עד שהגעתי אלייך, לא סיפרתי לך עד עכשיו שנתנו לי את המספר שלך כבר לפני שנה! את מבינה? עכשיו אני קולטת שסבלתי סתם שנה נוספת כי חשבתי שזו בושה, שזה יעיד עלי שאני חלשה…. לא! בעצם סבלתי כי פחדתי ממה יחשבו עלי ואיזה כתם ידבק בי. טוב, מה הפלא, אני בעצמי הסתכלתי ככה על מי שהלך לטיפול."

"תראי איזו דרך עשית" אמרתי לה בהערכה "את מסוגלת להסתכל בכנות ובאומץ על ההתנהלות שלך, לומר את זה בקול רם ולהיות שלמה עם זה".

"נכון, באמת לא אופייני למי שהייתי" גיחכה "נו טוב, עכשיו אני כבר גרסה משודרגת של עצמי, אם כי בשלבי סיום של תהליך ההתקנה."  אמרה בחיוך שובב.

היא פנתה לכיוון שער היציאה תלתלי הנחושת שלה מקפצים וטופחים על גבה בגאווה. התבוננתי בה מתרחקת, תנועותיה קלילות רגועות, נכנסתי חזרה לקליניקה וגיליתי שאני מחייכת לעצמי.