על אמונה מגבילה ודפוסים מעכבים

"לא באתי לעולם כדי שיהיה לי נוח",
אמרה בקול חד רווי יאוש ותקווה.
"באתי לעולם כדי שלא יהיה לי נוח, שאהיה מוכרחה לאתגר את עצמי!"
המשפט הזה הדהד בתוכי וסירב להשתחרר.
התבוננתי בה וחשבתי על הדרכים בהם
היא מזמנת לעצמה אי נוחות בחיים.
אם זה בנעילת נעלי עקב דקיקים וגבוהים או בחירת בגדים מהסוג שמאלץ אותה כל הזמן לסדר אותם- למשוך שוב ושוב את החצאית הצמודה הקצרצרה, לארגן מחדש כל דקה את החולצה שנשמטה מדי וחשפה לרגע כתף ואף יותר.
זה מתבטא בדפוסי ההתנהגות שלה המזמינים בששון את אי הנוחות להתרווח בתוך חייה.
אפשר לראות את זה בקלות משתקף בשיפוט והלקאה עצמית, בהנמכת עצמה לעומת האחרים וכמובן שבכל ההתנהלות שלה במערכות יחסים.
עצוב היה לי לראות איך האישה הזו בנתה את עצמה וחייה סביב האמונה הזו שלה, שבעצם צועקת – " אסור שיהיה לי נוח".
חשבתי לעצמי כמה זה קשה להיות כל הזמן בחוויה הזו שאסור שיהיה נוח. כמה פרדוקסלי זה שבמצבים בחייה שמתחיל להרגיש לה נוח, מתעוררת בה תחושת חוסר נוחות והיא פועלת מייד לסלק את המצב הנוח המעיק הזה, איך? ביצירת מצב "לא נוח".

              *אין קשר בין המצולמת  בתמונה לכתוב לעיל*