עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה

כבר בתחילת המפגש הבחנתי בתשישות שלה.
כשנכנסה קרסה על הכורסא כאילו נכנעה למשהו אחרי מאבק מתיש.
הביטה בי מחייכת חיוך עצוב ואמרה
"היה לי ויכוח עם עצמי כל הדרך אלייך"
"מסקרן", עניתי לה, "מה לדעתך 2 הקולות האלו רוצים ממך? מה את אומרת מתחשק לך קצת לשחק?"
היא הזדקפה קלות ואמרה בחיוך "יאללה, בואי נשחק" .
חשבתי לעצמי, באיזו קלות ומהירות התשישות התחלפה בעירנות וחיים.
הדרכתי אותה והיא נכנסה למשחק בקלילות ובחדווה-
"אוקיי, אז קול אחד, אקרא לו 'היפית חולמת בהקיץ' אומר: "לכי אחרי החלום שלך, תעזבי כבר את העבודה שאת סובלת בה כל כך ותפתחי את העסק שאת חולמת עליו ויודעת שהוא הדבר שימלא אותך."
"הקול השני, אקרא לו 'המציאותי המאכזב' אומר: משוגעת, יש לך עבודה בחברה מצויינת עם משכורת מעולה, למה לעזוב את הנוחות הזו בשביל חלום ילדותי שרוב הסיכויים תכשלי בו?"
"אגב," הוסיפה מיד בעגמומיות, "הקול הזה מקבל חיזוקים מההורים שלי, מהבעל שלי וגם מחברות שלי."
אמרתי "אני רוצה רגע שתניחי בצד את מה שאחרים אומרים ושנתבונן בשמות שנתת לקולות האלה-
נתחיל מ'המציאותי המאכזב', איזה חלק הוא מייצג בך? על מה הוא מתבסס בנימוקים שלו?"
"אמממ", עיקמה את פיה. "הוא נורא, ממש לא אוהבת אותו. הוא גורם לי לפחד כל הזמן ואח"כ אני מאוכזבת מעצמי שאני נכנעת לו. הוא מתבסס על…. מה שכולם בערך אומרים לי 'אל תהיי טיפשה', 'תתבגרי', 'תפסיקי לחלום' ו…"
שתיקה…
"אוף, את יודעת מה, מסתבר שאני מרימה ידיים מאוד בקלות כל פעם שהוא מופיע, זה ממש לא מוצא חן בעיני שיש לו כוח כזה עלי."
"בואי נעזוב אותו לרגע ונעבור ל'היפית חולמת בהקיץ' ", ביקשתי ממנה, "איזה חלק היא בתוכך?"
"לא יודעת", נאנחה, "אולי היא אני כשאני משלה את עצמי כמו איזו ילדת פרחים אגואיסטית חסרת אחריות? אבל מצד שני, עמוק בפנים אני יודעת שזה הדבר הכי נכון לי, שאני ארגיש חיה ושמחה כשאגשים אותו." אמרה בקול רם ועיניים נוצצות.
"ההיפית הזאת דווקא נשמעת לי אחלה בחורה" אמרתי בחיוך, "אז מה לדעתך הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם תלכי אחרי החלום שלך? כמובן כשתעשי זאת בצורה מחושבת מראש ומושכלת."
"הדבר הגרוע הוא שאכשל" ענתה מיד "ואז סתם רבתי עם בעלי, ארגיש טיפשה ואהיה מאוכזבת מעצמי, בכלל, כולם יתאכזבו ממני."
"אז את אומרת בעצם, שאם תעשי את השינוי וזה לא יהיה כמו שאת חולמת אז תיפגעי?"
"כן"
"ואם לא תעשי את השינוי ותמשיכי במצב הנוכחי, את תהיי מאושרת?"
"איזה מאושרת? אני אומללה!" היא ענתה בחצי זעקה.
"וכשאת אומללה זה פוגע בך?"
"ברור"
"אם כך," שאלתי "מה שאת אומרת זה שכרגע את חיה בסיטואציה שבה את כבר פגועה ואת מפחדת ללכת אחרי החלום שלך, אפילו שיש בו אפשרות להצליח, רק בגלל שאת לא רוצה להיפגע?
"אממפ" עיקמה את אפה ואמרה "זה נשמע ממש מוזר עכשיו כשאת אומרת את זה ככה."
עכשיו קמה, ניערה את השמלה שלה מאבק דמיוני והתיישבה שוב, בוהה באצבעותיה המונחות בחן על ברכיה וחושבת על מה שעלה.
אחרי כדקה אמרה בשקט מלאת פליאה "אוי מירי, איך לא ראיתי את זה?" אז מקסימום אפגע!" עכשיו התנוסס על פניה חיוך מנצחים רחב. "נכון, יכול להיות שלא אצליח, אבל לפחות אהיה גאה בעצמי שהלכתי אחרי החלום שלי, במקום לדמיין מה פספסתי והכי חשוב- מקסימום אני כן אצליח!"
מרגע זה ועד סיום המפגש, הייתה מלאת חיים ותוססת, ממוקדת מטרה והחלטית. מרגש היה לראות את השינוי שחל בה.
כשליוויתי אותה לשער הכניסה, חלפה מכונית על פנינו. מתוכה זרמו לעברנו צלילי קולו של דודו טסה שר "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". הבטנו זו בזו מחייכות בשתיקה מלאת הבנה.