לחיות או לא לחיות את חווית החיים במלואם ? זאת השאלה

לא מזמן ראיתי עם המשפחה שלי את הסרט "המעניק" (לפי הספר The Giver של לויס לורי)

אני לא יודעת אם אתם ראיתם אותו או אולי קראתם את הספר ולכן אני מביאה כאן את העלילה בקצרה:

העלילה מתרחשת בחברה הנראית בהתחלה כחברה אוטופית אך מתבררת להיות יותר דיסאוטופית. הסיפור עוקב אחרי ג'ונס (Jonas) במהלך השנה ה-12 של חייו. החברה בה חי ג'ונס ביטלה את הכאב ואת כל הבעיות החברתיות על ידי הפיכת כל בני האדם החיים באותה קהילה לחד גוניים, אך יחד עם זאת הכחידה את העומק הרגשי מחייהם. בכל סוף שנה מתקיים בקהילה טקס מיוחד בו כל שכבת גיל עד גיל 12 עוברת שלב בחיי הקהילה ובטקס ה-12 מקבל כל ילד תפקיד בו הוא עובר הכשרה ובו הוא משרת את הקהילה עד ליום שחרורו מהקהילה. ג'ונס מקבל את תפקיד "מקבל הזיכרון" – תפקיד בו מחזיק רק אדם אחד בקהילה. התפקיד הוא לקבל את כל הזכרונות מהזמנים שלפני הפיכת החברה לחד-גונית ממקבל הזיכרון הקודם שהפך להיות המעניק. מטרת התפקיד היא שמקבל הזיכרון יכול להעניק סיוע לקהילה בנושאים בהם אין לה ניסיון. חלק מחוקי הקהילה, כמו האיסור לשקר והאיסור לכבות את המיקרופונים המצויים ברחבי הקהילה, אינם חלים על מקבל הזיכרון. כשג'ונס מתחיל לקבל את הזכרונות מהמעניק הוא מבין את היתרונות הרבים הקייימים בידע. האנשים בקהילתו של ג'ונס שמחים מחייהם כי הם אינם מכירים חיים אחרים, אך הידע אודות מה הם יכולים להשיג עלול ליצור כאוס. בפני ג'ונס עומדת דילמה: האם עליו להישאר בקהילה בה גדל לצד משפחתו החיה חיים רדודים ללא אהבה, צבע, בחירה וידע? או האם עליו לברוח מהקהילה ולחיות חיים מלאים?

(העלילה מתוך ויקיפדיה)

בעקבות הצפייה בסרט עלתה בינינו השאלה האם עדיף לחיות כך חיים שלמים?

חיים שגרתיים, חד גוניים, די צפויים מראש, מאורגנים על ידי אנשים אחרים שמחליטים על יעודנו בעולם, אם מי נתחתן ועוד עם זאת היתרון פה הוא חיים בטוחים.

לשם כך נוותר על הריגושים, הגיוון, היחוד שלנו ועל זכות הבחירה שלנו ובעצם כך נפסיד את השליטה האישית לנווט ולהחליט על החיים שלנו, לא תהיה לנו האפשרות לחלום שלא לדבר על להגשים את החלומות שלנו.

כולנו הגענו למסקנה שבאמת יתרון הביטחון והשקט כולל שלילת כל רגש של קנאה, שנאה, פחד ונקם באמת מפתה אך אנחנו לא בוחרים בכך כשאנחנו יודעים שנשלם מחיר קשה בלחיות חיים שלמים מחוסרי אהבה, ריגושים, חדוות חיים, וחוסר יכולת בחירה מתוך התשוקות הסובייקטיביות שלנו.

באותו לילה חלחל לי הסרט לתוך החלומות ואנשים מהלכים כרובוטים בעולם קר ומנוכר התחלפו לסרוגין בחלומות של חוויות מרגשות ומשמחות.

בבוקר התעוררתי עם ההבנה שהרבה אנשים מתנהלים בעולם הזה שלנו ללא אפשרויות בחירה לכאורה.

למה לכאורה?

מכיוון שזכות הבחירה קיימת !

אנחנו צריכים פשוט להחליט שאנחנו בוחרים בדרך שלנו להגשמת החלומות שלנו!

כולנו גדלים לתרבות מסויימת המכתיבה לנו מסלול שגרתי "מקובל" "נורמטיבי" ואנו מצייתים לו "כי כך צריך" .

אז נכון, אולי יש אנשים שלהם מסלול זה מתאים, לא אתווכח מכיוון שאם זה כך ומכוח יכולת הבחירה שלהם הם בחרו בזה זה מצויין.

עם זאת, יש את אותם אנשים שבשלב מסויים מתחילים להרגיש שמשהו לא מתאים להם בבחירות האלו ונוצר קונפליקט בין הצורך הפנימי להגשים את עצמם לבין הצורך הנולד מהסביבה, אם זה הרצון לרצות את המשפחה, אולי זה רמת החשיבות שהם נותנים לאיך הם נראים בעיני אחרים.

הרבה פעמים זה הפחד מהלא נודע שעוצר אותנו מלבחור באופן שלם מהפנימיות שלנו ואז אנו נגררים לדרך שמובילה אותנו למקום אחר שבכלל התכוונו אליו ועם השנים החלום שחלמנו מתרחק, לפעמים אנחנו לא זוכרים מה החלום בכלל ורק חוסר השקט הפנימי מזכיר לנו שמשהו לא תקין.

יש מי שמשלים עם חוסר השקט ולומד לחיות איתו, פשרה זו דרך חיים מסויימת וגם זו בחירה.

עם כל זאת יש את האנשים שבוחרים להגשים את החלומות שלהם, לחלק יש חלומות שקלים יותר להגשמה ולחלק מהם יש חלומות שהדרך אליהן נחשבת נועזת ומאתגרת.

אולי אתם מכירים את זה שעובדים בעבודה מסויימת ומרגישים חלולים ושזה לא זה? ואולי קרה לכם שאמרתם לעצמכם "איך הייתי רוצה לעשות…אולי בעתיד… כשנסתדר כלכלית…כשהילדים יגדלו…".

אני נתקלת בכל כך הרבה אנשים שמודים בשלב מסויים כי הם לא באמת אוהבים את העבודה שלהם, זה לא מה שהם נועדו לעשות, הם רוצים אבל מפחדים לעשות את השינוי.

צריך רק לפרוס כנפיים ופשוט להמריא, אז נכון יש נשרים בדרך, יחד עם זאת יש גם ידידים ובעיקר יש לכם את עצמכם על העוצמות הקיימות בכם.

מניסיוני האישי זה אפשרי! כל אחד יכול להשתחרר מהמועקה ולהגשים את עצמו, תרשו לעצמכם לבחור לעצב את המציאות הנחשקת שלכם.

מה שחשוב באמת זה לחלום, להאמין בך וביכולות שלך לעשות את הבחירות שנכונות לך באופן אישי שמאפשרות הרמוניה פנימית.

דמיינו את התחושה של להגשים את היעוד שלכם, תראו את עצמכם בוחרים, תשמעו את מחיאות הכפיים שלכם לעצמכם ותרגישו את ההצלחה זורמת בורידים וממלאת אתכם.

בסיפור "המעניק"  הגיבור הגשים את היעוד שלו מתוך הבחירות שלו כנגד כל הסיכויים ולמרות שהציבו בפניו מכשולים, מכיוון שהוא בחר לחיות את החיים שהוא רוצה לעצמו ושהוא יכול להיות שלם איתם.

הגיבור העז לקפוץ (תרתי משמע) מקצה גבול העולם שהגדירו לו בלי יכולת לדעת מה מחכה לו שם ובזכות האומץ הזה הוא הגשים את היעוד האמיתי שלו ולא מה שקבעו בכירי הקהילה כיעוד שלו.

בבחירה שלו הייתה הידיעה שזו עסקת חבילה , שיחד עם האהבה והריגושים  הצבעוניות והשמחה יהיה גם לפעמים כאב ופחד והוא קיבל והעדיף לחיות כך.

אז מה אתך? מה עדיך לדעתך?                                                                            

חיים ללא בחירה וללא גיוון שהם בעצם הד או צל של החיים?

חיים הנובעים מאסטרטגיה של המנעות מכאב או חיים הנובעים מאסטרטגיה של מוטיבציה להנאה ואושר ?

לחיות את החיים ללא צבע או לחוות את החיים במלואם על כל גווניהם ?

אם בחרת בחיים במלואם זה נפלא  ואני מברכת אותך כי פסעת כבר את הצעד הראשון במסע המעצים שלך.

בפוסט הבא אגלה חלק מסודות "מסע הגיבור" על הבנת היעוד והגשמת החיים במלואם.

ועד אז אני ממליצה בחום – תחלמו ותרקמו את החלום שלכם בצבעים חיים, תראו אותו, תשמעו ותרגישו אותו במלוא החושים.

מה דעתך? אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד