כשענן כבד מתיישב על הראש

הוא נכנס בסערה, גשם שוטף תפס אותו בדיוק כשהגיע. הוא העביר יד בשיערו הרטוב, התיישב בכבדות ונאנח.
" אני לא יכול יותר, קשה לי עם האחריות שלי על הכל, אני מרגיש ענן כבד יושב לי על הראש."

"מה יש בענן הזה שמכביד עליך?" התעניינתי
הוא צחק וכמעט בו זמנית הרצין,"מצד אחד, זה כיף להיות זה שמחליט, מצד שני, אם אכשל זה יהיה נורא."
מה יקרה אם תיכשל? מה כל כך נורא בזה? שאלתי
"אני אהיה מאוכזב מעצמי… וגם אאכזב אחרים שסומכים עלי ורגילים כל כך שאני מוביל אותם להצלחה."
"אני רוצה רגע לבדוק איתך אם הבנתי נכון, אתה מתאר לי בעצם תהליך כזה שכולו בראש שלך-
תסריט ראשון – אתה מקבל החלטה – ההחלטה הובילה למשהו טוב- הכל נפלא- אתה מרוצה מעצמך ושמח והאחרים רגועים.
תסריט שני – אתה מקבל החלטה- ההחלטה הובילה למשהו לא מוצלח- אתה חושב שנכשלת- זה מרגיש נורא- יש לך תחושת אכזבה מעצמך וכאילו זה לא מספיק אתה גם מוסיף לעצמך בונוס- הרגשה שאתה לא בסדר כי אכזבת אחרים. אולי אפילו עולה בך חשש שיראו אותך באור אחר או יפסיקו לסמוך עליך?
"לא ראיתי את זה אף פעם בדרך הזו, אבל בהחלט. אני לא מאמין כמה שדייקת אותי" אמר וכיווץ את שפתיו בהרהור.
"אם כך", המשכתי, "מעניין אותי לדעת מה יקרה אם לא נקרא לזה הצלחה וכישלון?"
"למה את מתכוונת", ירה מיד, "איך אפשר לקרוא לזה אם לא כך?"
"למשל", עניתי, "אם נקרא לזה- ניסוי וטעייה או אולי הצלחה מול למידה… או בכל דרך אחרת שלא תעלה בך משמעות שלילית, אלא שתהיה בה הבנה שהדרך / החלטה זו לא מתאימה וזה סימן שאפשר לבחור אופציה אחרת שאולי טובה יותר."
הוא הביט בי בסקרנות ויכלתי לראות איך גלגלי החשיבה זזים בראשו. המשכתי "הרי אם תסתכל על הילד שלך שמנסה ללמוד להרכיב פאזל לדוגמא. אחרי פעם אחת שלא יצליח למקם את החלק, האם תגיד לו נכשלת, אני מאוכזב ממך? או שאולי תגיד לו איזה יופי של רעיון, זה באמת נראה דומה אבל זה לא החלק שמתאים לכאן. בוא ננסה לבחור חלק אחר עד שנמצא את המתאים ביותר?"
"ברור שבדרך השניה", אמר והוסיף בהחלטיות " וזה בכלל לא כישלון, הוא עדיין בלמידה."
"נכון מאוד", הסכמתי, "אז מה אתה אומר- מתי עובר הגבול בין למידה לכישלון?
בגיל 6 , 12 אולי 18? מתי ?"
שתיקה, מבט מופתע, הוא הרים את ידו בלי משים ופרע את שערו במעין מאמץ לדרבן את מוחו לצאת מהבלבול הזה…."וואלה, לא יודע להגיד לך, תגידי לי את- באמת מתי?"
"אף פעם," עניתי בחיוך. הוא צחק, צחקתי איתו והוספתי- "זה העניין אנחנו תמיד בלמידה! שזה אומר שלפעמים ההחלטות שלנו יובילו לדברים נפלאים ונכון, לפעמים גם יביאו לתוצאות פחות רצויות או מוצלחות….אז מה? מי אמר שזה אסון?"
"כולם", הוא ענה לי מיד. "כ ו ל ם רוצים להצליח , כ ו ל ם מקדשים ומעריצים את המצליחנים."
"אתה צודק, זה עניין חברתי ואנחנו לא נפתור את זה היום לכולם…. אסתפק בזה שנפתור את העניין בשבילך", הוספתי וראיתי את זיק האכזבה בעיניו מתחלף ברווחה…
"כמו שאתה אומר, הבעיה נובעת מנטייה שלנו לראות דברים דיכוטומית- או שיש הצלחה או כישלון, אין אמצע. וזה לא הכל, לא, כישלון זה דבר בלתי נסבל ובלתי נסלח אפילו. כך אנחנו מסתכלים על האחרים וכמובן שופטים את עצמנו באותה צורה.
אנחנו אפילו לא שואלים את עצמנו לרגע או מערערים על כך שאולי כך לא צריך לראות את הדברים."
"וואו, תקשיבי, את יודעת שיש לי לא מעט שכל, אני לא מאמין שלא ראיתי את זה קודם. עכשיו אני מבין בעצם, שהצורך הזה לתת תוצאות ולהצליח זה מה שגורם לענן הזה לשבת לי על הראש, ובכלל לא ההחלטות שאני עושה."
חייכתי והנהנתי, "בדיוק! אפשר לראות הרבה דוגמאות מפורסמות לכך שאם כל אדם היה רואה במה שעשה כישלון והיה מפסיק לנסות היינו מפסידים הרבה."
"נכון," אמר מיד בהתלהבות- "תומאס אדיסון למשל. מקווה שלא תצחקי עלי כשאגלה לך עכשיו שאני דווקא משתמש הרבה פעמים בציטוט שלו – "אם מצאתי אלף דרכים שלא עובדות, לא נכשלתי. כל ניסיון שכשל הוא עוד צעד קדימה"
שתיקה רגועה משתררת ואנחנו נותנים לה מקום …
אני מביטה בו ושואלת: "נו, אז מה מצב הענן על הראש שלך?" עיניו קורנות כשהוא אומר לי בחיוך: "על מה את מדברת מירי, איזה ענן? את לא רואה שהשמיים כחולים בהירים ושמש אביבית מעלי?" עכשיו הוא צוחק בקול רם "נראה לי שהחלפתי את החשש מכישלון בכישרון שירה. הנה משהו שלא חשבתי אף פעם שאגיד על עצמי."
הצטרפתי אליו וצחקתי גם אני, אי אפשר היה להתנגד לצחוק המדבק הזה…
עם הצחוק הזה שחררנו את הפחד להמדד לפי הצלחה או כישלון, עם הצחוק הזה קיבלנו את העובדה שכשעושים לפעמים לא מדייקים ואז פשוט בוחרים דרך אחרת.
בהמשך המפגש שחררנו בשלום גם את "מה זה אומר עלי" ואת החבר שלו "מה יחשבו עלי".
בסוף כשיצאנו מהקליניקה נשמנו את ניחוח הגשם באדמה, הבטנו למעלה וגילינו שמיים תכולים נקיים נפרסים עד האופק ולא ראינו אפילו סימן לענן קטן אחד.