אמנות איחוי השברים

"אני פשוט שבורה" היא אמרה לי בקול סדוק ודועך
"אין מקום שלא כואב לי, הלב, הבטן, הראש…
לא יודעת איך אמשיך הלאה ,
איך אאסוף את השברים שלי,
בכלל לא יודעת אם זה אפשרי לחבר הכל מחדש"
עיניה הביטו בי במבט שיש בו ערבוב פרדוקסלי של יאוש עם תקווה.

"זה באמת לא קל מה שעברת", אמרתי בהבנה,
חושבת לעצמי כמה הייתי רוצה מטה קסמים שיוכל להעלים ולרפא את כל השברים שלה שיוצרים בה כאב כל כך חודר וקודר.
"השאלה החשובה באמת היא אולי איך תאספי את השברים ובאיזה אופן תדביקי אותם בחזרה, מה את מציעה?"

"אני, אני הייתי רוצה לחזור לאחור בזמן", השיבה בחולמניות, "הייתי רוצה… להיות מי שהייתי פעם. אני יודעת אפילו לאיזו תקופה- לפני 16 שנים. כן, זה מה שאני רוצה", סיימה בהחלטיות.

"טוב," אמרתי "ונניח שזה אפשרי ותחזרי למי שהיית פעם, מה זה יתן לך?"

"אני אהיה ללא השברים, הכאבים, האכזבה… אהיה שלמה." אנחה גדולה לוותה את המשפט הזה.

"את יודעת, זה מעניין מה שאת אומרת עכשיו", ציינתי, "אני זוכרת שלפני כמה פגישות אמרת לי שאת אוהבת את מי שאת עכשיו, שאת שמחה שאת כבר לא הטיפוס המרצה, שאת יותר אסרטיבית, שיותר לא תאפשרי שידרכו עלייך ו…"

"נכון", התפרצה לדברי נרגשת, "אז אם אחזור אחורה, אני אפסיד את כל זה, אממ…. רגע, לא יודעת, שנייה, אני מבולבלת עכשיו… " עיניה נעצמו במאמץ לעשות סדר בכאוס שנוצר במחשבותיה.
אחרי כדקה, עדיין בעיניים עצומות, שאלה "אז מה אני עושה עכשיו?"

אמרתי "אני רוצה לספר לך משהו שאולי יעניין אותך-
ביפן יש אמנות עתיקה שמיועדת לתיקון כלי חרס שנשברו קוראים לה קינטסוגי. במקום לזרוק כלי חרס אהובים שבורים, בטכניקה המיוחדת הזו מדביקים את השברים, ממלאים סדקים ואפילו מקום של פיסות חסרות, בעזרת לכה מיוחדת משרף מעורבת באבקת זהב טהור. כך ה"צלקות" מוזהבות והופכות את הכלי ליצירת אמנות ייחודית.
הרעיון הזה קשור לתפיסה בודהיסטית שמתייחסת לשברים בכלי לא כסוף של הכלי, אלא כרגע ייחודי בהיסטוריה שלו והוא חלק מהיופי שבו.
הכלי שונה ממה שהיה לפני שנשבר, אך לא פחות שלם והמעניין הוא שלאחר התיקון הכלי נראה יפה יותר משהיה לפני הישברו."

היא פקחה את עיניה , הביטה בי וחיוך קטן הבליח פתאום כשאמרה, איזה יופי. את יודעת מה עלה לי עכשיו? זה קצת כמו צלקות קרב, יש בהם משהו מאוד מיוחד, שנושאים בכבוד… ואל תצחקי עכשיו כשאספר לך שזה הזכיר לי את הסוס מזכוכית מורנו שיש לי מגיל 7. מאוד אהבתי אותו ויום אחד הוא נפל מהמדף ונשברה לו הרגל. לא רציתי לזרוק אותו אז הדבקתי אותה, ראו את השבר אבל לא היה לי אכפת, אפילו אהבתי אותו יותר עם הרגל המודבקת, עד כמה מוזר שזה אולי נשמע."

חייכתי אליה, "דווקא נשמע לי הגיוני. אז מה את אומרת עכשיו? מה ישמש אותך כלכה המוזהבת למילוי הסדקים וחיבור השברים שלך?"

" תשמעי מירי, אני עפה על הרעיון הזה של אבקת הזהב כמילוי הסדקים שלי, זה ממש מרגש אותי ומביא לי חשק להתחיל לחבר אותם עכשיו."
היא חייכה חיוך גדול, לחייה סמקו מהתרגשות ואני ראיתי לפני אישה חזקה, אמיצה ויפה.

"נפלא, אז בואי נתחיל" הכרזתי.

כך התחיל תהליך מופלא של איחוי סדקים ושברים.
בדרך עלו רגשות קשים שנתנו להם מקום ובדקנו מה יש מתחתן, לפעמים הופתענו ממה שעלה. לעיתים דמעות עצב וצחוק התערבבו להם בחדווה, בסופו של דבר השברים נאספו וחוברו והסדקים מולאו בהצלחה.

כשנפרדנו היא פסעה מהקליניקה בשביל הגישה, לפני השער היא נעצרה, פנתה אלי שוב מחייכת לשלום. קרן שמש הבליחה מבין העננים והאירה אותה. בשבריר הרגע הזה, יכולתי להישבע, שראיתי ריצודים עליזים של פסי זהב דקים מעטרים אותה בהמון אהבה.